השינויים בהנחות היסוד של תפיסת הביטחון בשלושת העשורים האחרונים התבטאו בשינויים בדוקטרינה בפועל: היחלשות של רעיון ההכרעה במעשה הצבאי לטובת ההתגוננות; השקעה ביכולות אש־מנגד, אמל"ח מדויק ומודיעין – על חשבון הקטנת צבא היבשה והחלשת יכולת התמרון וכשירות מערך המילואים; הגדלה ניכרת של ההגנה האקטיבית (כיפת ברזל וכו') וגדרות טכנולוגיות בגבולות; שלוש נסיגות – מלבנון, מעזה ומיו"ש מחד גיסא, והימנעות מהקמת יישובים בפריפריה הביטחונית ככלי בארגז הכלים הביטחוני מאידך גיסא. מיקוד במב"מ (המערכה שבין המלחמות) מתחת לסף המלחמה והימנעות רבת שנים ממימוש דוקטרינת בגין ביחס לתוכנית הגרעין האיראנית עד למימוש מבצע "עם כלביא".
התוצאה של שינויים אלה הייתה בין השאר התפתחות איום "טבעת האש" האיראנית סביב לישראל כפי שהתבטאה במלחמה הנוכחית. המלחמה הנוכחית חייבת להיות נקודת מפנה בתפיסת הביטחון. לשם כך יש לאמץ עקרונות אסטרטגיים חלופיים שיאפשרו לישראל להכריע את אויביה ולעצב את המציאות האסטרטגית שבתוכה היא פועלת, ולעבור לגישה יוזמת, התקפית ולא תגובתית.
הנחות היסוד לשינוי הנדרש מחייבות חזרה למימוש מושכלות יסוד בקיר הברזל של המעשה הציוני, ראיית המאבק נגד מדינת ישראל כמאבק מתמשך בעצימות משתנה; הבנת השורש האידיאולוגי לשאיפת האויבים להשמדת מדינת ישראל; הצבת ההכרעה, היוזמה והניצחון בראש סדר העדיפויות; שאיפה ליצירת עצמאות ביטחונית והסתמכות עצמית בהפעלת הכוח; הבנת המשמעות הצבאית והתודעתית בכיבוש שטח ויצירת גבולות בני הגנה; הימנעות ממסירת שטח, מניעת התפתחות איומים כבר בשלביהם הראשונים ובניין כוח להכרעת מלחמה רב־זירתית מתוך יכולת מימוש תמרון עמוק.
