מדינת ישראל מתמודדת עם סביבה ביטחונית מאתגרת, שהתעצבה על רקע סכסוך ממושך עם העולם הערבי־מוסלמי מאז ראשית הציונות ועד ימינו. מאז הקמתה, ישראל שואפת להבטיח את קיומה באמצעות כוח צבאי איכותי המיועד להביס את אויביה בכל מפגש ולהקרין עוצמה צבאית. על פי תפיסת הביטחון ההיסטורית, המבוססת על דוקטרינת ״קיר הברזל״ של זאב ז׳בוטינסקי שאימץ דוד בן־גוריון, רק באמצעות הוכחת עליונות צבאית, ישלימו אויבי ישראל עם קיומה של המדינה. בהתאם לכך, מדינת ישראל הקצתה משאבים לאומיים רבים לטובת מערכת הביטחון, בראשם גיוס החובה והשקעה מתמשכת של אחוז ניכר מהתמ״ג לצורכי ביטחון.

עם זאת, במרוצת השנים השתנתה התפיסה הביטחונית של המדינה, דבר שהתבטא בצמצום המשאבים המוקצים לכוחות התמרון היבשתיים של צה״ל. בעקבות שינויים בתמונת האיומים, ביניהם חתימת הסכמי שלום עם חלק ממדינות האויב, חל תהליך ארוך של מעבר לצבא ״קטן וחכם״, ובמסגרתו פחת גודלו של צבא היבשה בשל סגירת חטיבות ואוגדות, ונשחק כוח המילואים. הדגש עבר להשקעה בטכנולוגיות עילית, בחיל האוויר, בחיל המודיעין, ובאמצעי הגנה טכנולוגיים כגון ״כיפת ברזל״ וגדר ״חכמה״, מתוך אמונה שהמלחמות העתידיות יתנהלו בעיקר באמצעות מערכות נשק מתוחכמות ולא באמצעות עימותים קרקעיים רחבי היקף.

המלחמות האחרונות, ובראשן מלחמת חרבות ברזל, חשפו את ההשלכות החמורות של שינוי זה. אף שצה״ל הצליח להשיג שליטה קרקעית חלקית ופגע במידה רבה בחמאס ובחזבאללה, היעדר כוחות תמרון מספיקים הביא לקשיים בלחימה האורבאנית ובהשגת הכרעה מהירה. בבסיס השינוי ניצב הכשל בתהליך קביעת איום הייחוס, שהתמקד יותר בכוונות האויבים ופחות ביכולותיהם הצבאיות בפועל. תרחיש זה לא התייחס כראוי לאפשרות של לחימה רב־זירתית, ולא הכיל היערכות למתקפות קרקעיות מפתיעות בשטח מדינת ישראל.

מסמך זה טוען כי הפגיעות הקשות שספגו אויבי ישראל במלחמה האחרונה, ובהם חמאס, חזבאללה, איראן והמשטר הסורי, אינן מצדיקות עיכוב בבניין כוח היבשה. יש ארבע סיבות מרכזיות לכך:

1. איומי הטרור אינם נעלמים, הם מתאוששים: גם לאחר שחמאס וחזבאללה ספגו מהלומות כבדות, הם עשויים להתאושש, כפי שכבר קרה בעבר. מנגנוני השיקום וההתעצמות של ארגוני הטרור אינם נעצרים, ולכן צה"ל חייב להחזיק בכוחות יבשה מוכנים.
2. התמקדות בכוונות במקום ביכולות היא כשל תפיסתי: לאורך שנים, תרחיש הייחוס של ישראל התבסס על ניתוח כוונותיו (המשוערות) של האויב ולא על ניתוח יכולותיו. גישה זו התעלמה מכך שאיומים פוטנציאליים כמו מצרים, ירדן, מיליציות שיעיות וכוחות אסלאמיים רדיקליים במזרח התיכון עלולים להפוך לאויבים פעילים בעתיד.
3. בניין כוח יבשתי הוא תהליך ארוך, אסור להמתין לרגע האחרון: הקמת חטיבת שריון חדשה אינה תהליך של שנה או שנתיים, נדרשות לה שנים רבות של השקעה בכוח אדם, באימונים, וברכש ציוד מתאים. בניית כמה חטיבות ואף אוגדות אורכת זמן רב, ולכן יש להתחיל את התהליך כבר עכשיו.
4. כוח קרקעי חזק הוא כלי מדיני־אסטרטגי: לא מדובר רק בצורך מבצעי. כוח צבאי חזק מקרין עוצמה מדינית, מחזק את ההרתעה ומעניק לישראל מרחב תמרון בזירה הבינלאומית. הזנחת הכוח היבשתי, לעומת זאת, מחלישה את מעמדה של ישראל ומקטינה את מרחב הפעולה שלה במצבי משבר.

כדי להבטיח את המשך יכולתה של ישראל להגן על עצמה, המסמך מציע שינוי יסודי בתפיסת הפעלת הכוח ומתוך כך במדיניות בניין הכוח הצבאי. תפיסת הפעלת הכוח, כחלק מתפיסת ההגנה הלאומית, תתבסס על ארבעה עקרונות – יוזמה, הכרעה, עוצמה וניהול הלחימה בשטח האויב. כנגזרת מכך, נדרשת מדיניות בניין כוח, שתחזור ותחזק את כוחות התמרון היבשתיים, תוך בניית יכולת להגן בכל החזיתות ולתקוף בכמה חזיתות במקביל. יכולת זו צריכה להיות בעלת יתירות ורובוסטיות, כדי להתמודד עם אי־הוודאות בשדה הקרב.

על פי התפיסה המוצעת, כדי לבנות מחדש את יכולת ההכרעה הקרקעית של ישראל, יש להנהיג שורה של שינויים בבניין הכוח, שעיקרם:

1. הגדלת סדר הכוחות היבשתי: יש להקים חטיבות ואוגדות נוספות, בכמות המאפשרת הגנה מקבילה בכל החזיתות והתקפה במקביל בחזיתות הנדרשות. לאוגדות ולחטיבות אלו יהיו כשירות מלאה ומערך אימונים מתאים.
2. האש היבשתית: יש לבנות יכולת אש עצמאית ומגוונת לכוחות המתמרנים. יכולת אש זו צריכה להיות לטווח הקצר והבינוני, בכל העוצמות, ברמת דיוק משתנה.
3. הנדסה קרבית: יש להוסיף יחידות הנדסה כך שבכל צוות קרב חטיבתי יהיה גדוד הנדסה או לפחות פלוגת ציוד מכני הנדסי (צמ״ה) מוגברת. נוסף על כך, יש לבנות בתוך חיל ההנדסה (או מחוצה לו) פתרונות טובים יותר להתמודדות עם תת הקרקע.
4. מודיעין השדה: יש לבנות יכולות איסוף קרבי רלוונטיות, ולהקים מסגרות איסוף בדרגים השונים – כלי טיס מאוישים מרחוק (כטמ"מים) המצוידים במתעדים ובסנסורים, רחפנים המספקים תצפית איכותית, מכ"מים ניידים ויכולות סיגינט טקטי. זאת נוסף על חיזוק היכולות המסורתיות של משקפת ואמצעי ראיית לילה אופקיים וחוקרי שבויים אורגניים בכל גדוד.
5. ניוד קרבי: יש להחזיר את יכולת הניוד הרחבה של כל הכוחות, גם אלו שאינם ממוכנים על גבי רכבים קרביים משוריינים (רק"ם) מתקדמים. רכבים קלים, משאיות ממוגנות, רק"ם קל או כל פתרון אחר, המתאים לתפיסת ההפעלה.
6. הסיוע המנהלתי: יש לוודא שבמקביל לבניית הכוחות הלוחמים של כל האוגדות הנדרשות להגנה ולהתקפה, בונים גם את היכולות הלוגיסטיות של הכוחות.
7. הרום הקרוב לקרקע: יש למקד מאמצים בתחום; הפרויקט צריך לכלול תפיסת הפעלה ליחידות השונות ולדרגים השונים, הצטיידות ברחפנים מסוגים שונים, להקות רחפנים ומעופפים נוספים, כל אלו בעלי יכולות שונות (חוזי, מכ"ם, נפץ ועוד).
8. לחימת הלילה: יש לצאת לרכש נרחב של אמצעי ראיית לילה לכל היחידות המתמרנות מכלל החילות. במקביל, יש לדרוש אימונים רבים בלחימת לילה, כדי להגיע לרמת מומחיות ולביטחון הלוחמים והמפקדים בפעולה הלילית.
9. שיפור הכשירות והמוכנות של כוחות המילואים: מערך המילואים הוא נדבך קריטי במלחמה כוללת, אך כיום הוא סובל משחיקה בכשירות ובהצטיידות.

יתר על כן, התפיסה החדשה מדגישה את החשיבות של תמרון קרקעי נרחב כמרכיב בלתי נפרד מהדוקטרינה הצבאית הכוללת של ישראל. במציאות הבינלאומית, מדינת ישראל ניצבת פעמים רבות מול לחץ דיפלומטי המגביל את משך הלחימה. תמרון קרקעי מהיר ומכריע יכול להבטיח הישגים צבאיים שיסייעו לתרגם את הניצחון גם להישגים מדיניים. לכן יש לראות בתמרון הקרקעי אמצעי מרכזי להכרעת אויבים ולשמירת הרתעה ארוכת טווח.

מדיניות זו מציבה אתגרי יישום לא מבוטלים, אך חיונית להבטחת יכולת הלחימה של ישראל מול איומים עתידיים בלתי צפויים. על המדינה להכיר בכך שהמאבק על קיומה רחוק מלהסתיים, וכי עליה לבנות כוח צבאי חזק, עמיד, גמיש ומוכן תמיד לכל תרחיש אפשרי. המסמך קורא לאומה – אזרחיה ומנהיגיה – לשוב ולחיות בתודעה של חוסן והיערכות מתמדת, לצד השאיפה הקיימת לשגשוג ולצמיחה, מתוך הבנה שהאתגרים הניצבים בפני מדינת ישראל אינם רגעיים או חולפים. מדינת בעלת זהות לאומית־יהודית עמוקה, המשלבת עוצמה ונחישות עם הצלחה כלכלית וחדשנות, היא המפתח להצלחתנו ולשגשוגנו.