הזירה הפלסטינית ביו"ש אינה יציבה והמשך המצב הקיים מציב איום חמור על מדינת ישראל. ההנהגה הפלסטינית אינה מקבלת את עצם קיומנו, מחנכת את הדור הבא לשנאה תהומית נגד ישראל, ונשארה מחויבת  לתורת השלבים להקמת מדינה פלסטינית מהנהר ועד הים. קיימים איומי טרור מתמשכים וכוחות הרשות הפלסטינית (רש"פ) אינם מסוגלים או אינם רוצים להתמודד עימם, לצד האיום שכוחות אלה יופנו נגדנו. הרש"פ מובילה מאמצים בינלאומיים להחלשת מעמד ישראל בזירה הדיפלומטית, משתלטת על שטחי C בשיטתיות, קובעת עובדות באופן חד־צדדי ופוגעת במשאבי הטבע ובסביבה. איומים אלה אף התעצמו מאז מתקפת חמאס והרשות אינה מבדלת את עצמה משאיפותיה של חמאס. אין שום דרך שמתוך המצב הקיים תצמח הנהגה פלסטינית החפצה בשלום אמת עם ישראל וגם ברור לרוב הישראלים שהקמת מדינה פלסטינית משמעותה "חמאסטן" ביו"ש ואיום קיומי על מדינת ישראל, כך שיש לנטוש אחת ולתמיד את אשליית ההיפרדות של קונספציית אוסלו.

לאור האיומים הללו יש להגדיר יעד ארוך טווח כמדינה ריבונית אחת – ישראל – תוך מתן אפשרות מרבית לשלטון מקומי לאוכולוסיה הערבית, לצד פתיחת מסלולים הן להגירה מרצון והן לתהליך הדרגתי מתושבות לאזרחות ישראלית.

יעד של מדינה ריבונית אחת בלבד הוא שינוי אסטרטגי, ומחייב תכנון עדין כדי למנוע מצד אחד הפיכת ישראל למדינה דו־לאומית ומנגד יצירת מצב של אפליה בלתי־מוצדקת לאורך זמן שחלק מהציבור הישראלי לא יקבל וכך גם הזירה הבינלאומית אשר תקשה על ישראל דיפלומטית. אולם יעד זה הוא אפשרי, ובסופו של דבר בעל תוחלת גבוהה יותר מאשר היעד של מדינה פלסטינית שחיה לצד ישראל.

הביטוי המעשי של שינוי היעד האסטרטגי למדינה ריבונית אחת לא חייב להיות החלת ריבונות מיידית על כלל שטחי יו"ש, אלא אפשר לקבוע אותו כיעד באופן ברור ולהתקדם למימושו בהדרגה ובגמישות, בהתאם לנסיבות ולהזדמנויות. מוצעים כאן ארבעה צירי פעולה שיש לאמץ במקביל, בהתאם ליכולת הפוליטית ולמצב הבינלאומי.

ציר ראשון: החלת ריבונות הדרגתית ושינוי מדיניות ניהול הקרקעות – קיימים אזורים שבהם אפשר להתחיל את תהליך החלת הריבונית בפשטות יחסית, והם: בקעת הירדן ומעלה אדומים רבתי. משם אפשר להתקדם לגושי ההתיישבות הגדולים ולבסוף אל השטח כולו. כמו-כן, יש להתחיל להסדיר את כלל הקרקעות ביו"ש, על ידי חידוש תהליך רישום הקרקעות בטאבו באופן שיעניק הגנה משפטית, ימנע השתלטות בלתי חוקית, ויאפשר שוק נדל"ן חופשי וכלכלי.

ציר שני: קבלת אחריות על תשתיות ושדרוג משרדי הניהול הישראליים – העובדה שמדינת ישראל לא מתייחסת לחבלי ארץ אלו כחלק אינהרנטי משטחה בתכנון ארוך טווח, פוגעת בפיתוח של כלל הארץ, והוא מקבל צורה מעוותת ולא יעילה נוכח האילוצים הגיאוגרפיים הנובעים מכך שיו"ש מחוץ לתמונה. על מדינת ישראל לשאת באחריות לכלל התשתיות האזרחיות ביו"ש שכיום מטופלות באופן לקוי וחלקי בלבד ובכלל זה תכנון ופיקוח על תשתיות תחבורה, חשמל, מים, גז, ואנרגיות מתחדשות, מניעת זיהום האוויר, תכנון ובקרה על מתקני טיהור שפכים, איסוף פסולת, וניהול משאבי טבע מרכזיים כמו אקוויפר ההר ומחצבות עפר ואבן ועוד. במקביל, יש להגדיר מחדש את תפקידיהם של המתפ״ש והמנהא״ז כך שיפעלו באופן יוזם, יעיל וממוקד במטרה לשמר את הריבונות הישראלית ולהבטיח יציבות בשטח.

ציר שלישי: פירוק הרש"פ ומעבר לממשל מקומי מבוזר, הגירה מרצון או תהליך תושבות – המעבר משלטון ריכוזי ומושחת של הרש"פ לשלטון מבוזר ומקומי בריבונות ישראלית הוא תנאי הכרחי לטיפול בכל הכשלים שהוזכרו כאן. לשלטון מקומי יהיה אינטרס להימנע מהמשך מימון הטרור וההסתה נגד ישראל. בדומה לרשויות הערביות בתוך מדינת ישראל. במסגרת המעבר לשלטון מקומי, יש לחייב שינוי יסודי בתוכני החינוך, להסיר מהם כל הסתה ולחנך להכרה בישראל ולתמורות החיוביות שיש בכך. ישראל צריכה לטפל בפירוק התשתיות הביטחוניות המסכנות את ישראל, בהן כוחות הביטחון של הרש"פ, ברגישות ובהתחשב בתמריצים. יתאפשר מסלול להגירה מרצון תוך קבלת תגמול הוגן על הנכסים הקיימים, לצד מסלול לתושבות ובהמשך לאזרחות, באופן הדרגתי, מותנה בהימנעות ממעורבות בטרור וקבלת חובות וזכויות. כך נוכל להגיע ליחס סביר מבחינה דמוגרפית.

לאור ניתוח הנתונים הקיימים של כמות האזרחים הערבים בישראל וכמות התושבים הערבים הפלסטינים ביו״ש מול כמות האזרחים היהודים, לאור ניתוח מגמות הפיריון הקיימות ואם במהלך העשור הקרוב נצליח לעודד הגירה של כחצי מיליון ערבים – הרי שנגיע בעוד עשור ליחס של כ־64% של יהודים מול 36% של ערבים. אם הערבים הנשארים יכירו במדינת ישראל וישתלבו בה, ובעשור שאחריו יהגרו רק מחצית מהכמות, הרי שאנחנו צועדים לגרף שיביא את ישראל בעוד חצי יובל ליחס של 70% יהודים מול 30% ערבים. ברור שכל גורם עוין שלא יכיר בישראל יאלץ לעזוב את המרחב (גם לאלו יינתן פיצוי על הנכסים, אך ההחלטה על עזיבתם תהיה מצידנו וללא יכולת לחזור). בהסתכלות ארוכת טווח אפשר להגיע ליחס נכון שיכול לקיים מדינה יהודית ובה מיעוטים שונים שכולם בה נהנים משגשוג.

ציר רביעי: הסברה אפקטיבית בזירה הבינלאומית – נדרשת תוכנית דיפלומטיה ציבורית בנויה היטב להצגת ההצדקה שלנו למהלך מול מדינות אחרות בעולם. לא הכרחי שכולם ישתכנעו, אך יש להציג את ההיגיון שלנו, ומדוע מדובר במהלך הוגן שהוא גם היחידי שיכול לאפשר שגשוג וביטחון לכלל האוכלוסיות.

מתוך הכרה שאין חלופה מושלמת, מודל מדינה ריבונית אחת הוא היחיד שיש בכוחו להבטיח את קיומה ואת ביטחונה של ישראל בדורות הבאים, בעוד המשך המצב הקיים כרוך במחירים ובסיכונים גבוהים בהרבה.