כדי לייצר ביטחון אמיתי, מדינת ישראל נדרשת לסגל לעצמה ולממסד הביטחוני שלה ובתוך כך לקהיליית המודיעין, הוויה אסטרטגית של "כוננות עם שחר", המצמצמת את התניית המוכנות המבצעית בתלות במידע מודיעיני, נערכת מול יכולות האויב באיום הייחוס וללא תלות בהערכת הכוונות[1] שלו. זאת במקביל וללא סתירה למאמץ קבוע ורחב של שמירה על העוצמה והעדיפות המודיעינית של קהיליית המודיעין של ישראל ועל יכולתה לספק מענה למודיעין אסטרטגי, אופרטיבי וטקטי.
תפיסת מודיעין, היא האופן שבו מדינה בוחרת לארגן, להפעיל ולבנות את גופי המודיעין שלה כדי שהתוצר המודיעיני שלהם ייתן מענה לצורכי הביטחון הלאומי. תפיסת מודיעין נכונה היא קריטית לביטחון הלאומי.
תהליכי השינוי שהתרחשו בתפיסת הביטחון של ישראל בשלושת העשורים האחרונים, גרמו גם לשינוי מהותי בתפיסת המודיעין הלאומית, שינוי זה תרם במשך שנים להיווצרות "טבעת האש" האיראנית סביב ישראל.
השינויים בתפיסת הביטחון, העצימו את משקלו הסגולי של המודיעין הישראלי והפכו אותו לדומיננטי ביותר. המעבר להסתמכות יתר על "אש־מנגד", "דיוק", "השפעה" ו"מב"מ" (המערכה שבין המלחמות) מיצב את קהיליית המודיעין כבסיס הכרחי למימוש התפיסה.
בתפיסת המודיעין הקיימת מגולמות כמה בעיות יסוד ובהן:
- חוסר הסדרה רשמי של אופן פעולת הממסד המודיעיני בקומת הביטחון הלאומי.
- ועדת ראשי השירותים (ור"ש) איננה מעוגנת סטטוטורית.
- העדר הכוונה ובקרה שיטתית של הדרג המדיני על ארגוני המודיעין.
- לממשל בישראל יש תלות גבוהה בממסד המודיעיני בכל הנוגע ל"בירור המציאות" בדגש על תמונת מצב מדינית והערכה אסטרטגית.
- פעולה מודיעינית מוכוונת בעיקרה אוריינטציה מב"מית, הסתמכות יתר על מקורות איסוף טכנולוגיים ודחיקת יכולות איסוף "קלסיות" שאינן נתפסות כטכנולוגיות לקרן זווית.
- סגירת יחידות ויכולות איסוף המיועדות בעיקרן לזמן מלחמה.
המענה הנדרש: העקרונות והשינויים הנדרשים בתפיסת המודיעין של ישראל עוברים דרך ביסוס מודעות תפיסתית, הסדרת הממסד המודיעיני באמצעות חקיקת חוק מודיעין לאומי, עיגון סטטוטורי של ור"ש, הקמת מסגרת ייעודית למחקר ולהערכה מדינית־אסטרטגית חיצונית לצבא, קביעת עיקרון מוביל של שמירה על גיוון מקורות איסוף והאיזון ביניהם, מוכנות והיערכות מתמדת למצב מלחמה, שינוי תפיסת הפעולה אל מול איומים מתהווים ויצירת איזונים חדשים אל מול "זירות שלום".
