התנאים שהובילו למתקפת חמאס ולבניית "טבעת האש" האיראנית סביב ישראל אינם נובעים מתקלה נקודתית, אלא משינוי בתפיסה הביטחונית של ישראל. תפיסת הביטחון שעוצבה על ידי בן־גוריון על בסיס רעיון "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי החזיקה מעמד בהצלחה עד שנות התשעים. תפיסה זו הדגישה כמה עקרונות: ההכרעה – כלומר, בכל מפגש עם אויב ישראל צריכה לחתור לתוצאה חד־משמעית לטובתה; הרתעה – שהיא תוצאה של הכרעה חד־משמעית; נכונות לפתוח בהתקפת־נגד־מקדימה; הסתמכות עצמית שמשמעותה היא שרק חיילי צה"ל נלחמים על ביטחון ישראל ולא כוחות זרים, לצד בניית יכולת גרעינית; השגת תמיכה של מעצמה עולמית; התיישבות כרכיב ביטחוני מהותי של מדינת ישראל. בהיבט הצבאי, תפיסה זו הדגישה העתקה מהירה של הלחימה לשטח האויב על ידי תמרון קרקעי ואווירי מוחץ.
אולם חתימת הסכמי השלום עם מצרים, אש"ף וירדן ושינוי מאפייני האויבים פתחו פתח לאימוץ של הנחות יסוד חדשות כגון: תם עידן המלחמות הגדולות; העימותים מוגבלים והם מול ארגונים ולא מול מדינות; אין עוד איום קונבנציונלי; אפשר להכיל טרור מעבר לגבול; אי אפשר להצדיק אחיזה בשטח; "עדיף פתרון מדיני מפתרון צבאי". שינויים אלה שיקפו עולם ערכים שאינו מכיר במושג של אויב אלא רק ביריבים, ואמונה שאפשר ליישב כל סכסוך באמצעות משא ומתן ודיפלומטיה.
