לאורך שני העשורים האחרונים איראן היא האיום הקיומי המרכזי על ישראל. ההנהגה האיראנית מצהירה בגלוי על כוונתה להשמיד את ישראל ופועלת לשם כך בכמה מישורים: פיתוח יכולת גרעינית; בניית ארסנל נרחב של טילי קרקע־קרקע (טק"ק), כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מים) וטילי שיוט; הפעלת שלוחים כגון חזבאללה, חמאס, החות'ים והמיליציות העיראקיות; וכן פעילות טרור בישראל ובחו"ל. נוסף על כך, איראן מעבירה אמל"ח ומימון לארגוני טרור ביהודה ושומרון ומנסה לערער משטרים מתונים באזור.

לצד זאת, איראן נמצאת כיום במשבר פנימי חריף – כלכלה קורסת, מחסור במים ובאנרגיה, תסיסה ציבורית גוברת וחשיפה לתקיפות ישראליות־אמריקאיות. נקודת חולשה זו מציבה חלון הזדמנויות לישראל בשנים 2025–2026 לממש יתרון אסטרטגי מול טהראן.

במהלך השנים האחרונות ישראל פעלה בעיקר במסגרת "המערכה שבין המלחמות" (המב"מ) – סיכולים ממוקדים, תקיפות בסוריה ובעיראק, ופגיעה בבכירים איראניים. במבצע רחב היקף ביוני 2025 הותקפו אתרי גרעין, משגרי טילים, סוללות הגנה אווירית וסמלי שלטון באיראן. אף על פי כן, איראן המשיכה בירי טילים וכטב"מים לעבר ישראל באמצעות שלוחיה, ובעיקר החות'ים. המצור הימי בים האדום, שהותיר נזק כלכלי ותודעתי לישראל, והמשך ירי הטק"ק לעבר ישראל המחישו כי תקיפות אוויריות בלבד אינן מרתיעות.

המאמר מציע כי מדיניות ישראל צריכה להתבסס על שני עקרונות משלימים:

1. ערעור יציבות המשטר האיראני – הפלת המשטר הנוכחי היא יעד אסטרטגי לטווח הארוך, שכן כל עוד משטר זה קיים, הוא ימשיך לחתור להשמדת ישראל. אפשר לקדם זאת באמצעות סנקציות כלכליות כבדות, פעילות קינטית באיראן, פגיעה בתשתיות אנרגיה, פעילות סייבר, גיוס אופוזיציה פנימית ותמיכה בה ובמיעוטים, והפעלת מערכה תודעתית שתסיר את "מחסום הפחד" מהציבור האיראני.
2. הטלת אחריות ישירה על איראן – יש לקבוע שכל פעולה עוינת מצד שלוחיה (כטב"מים, טילים או טרור) תוביל לתגובה ישירה על יעדים איראניים. מהלך זה יבהיר לטהראן כי לא תוכל להסתתר מאחורי פרוקסים ויאלץ אותה לרסן את שלוחיה.

כדי לאפשר זאת, ישראל זקוקה לכוח אש מגוון ומשלים לחיל האוויר, שיכלול טק"ק וכטב"מים זולים בכמויות גדולות, אשר יאפשרו תגובות מהירות, רציפות ובמדרגות שונות של עוצמה – עד כדי יצירת דילמה באיראן אם להמשיך להסתכן בהפעלת השלוחים או להידרדר להסלמה רחבה.

אשר לחות'ים ולמיליציות העיראקיות, המאמר מציע חלופות תקיפה נוספות: חיסול מנהיגים בכירים (כמו עבד אלמאלכ אלח'ותי), פגיעה בתשתיות כלכלה ושלטון, והפעלת לחץ בינלאומי. בעיראק יש לפגוע גם במוקדי כוח של המשטר עצמו כדי לגרום לו לרסן את המיליציות.

לסיכום, ישראל ניצבת בפני הזדמנות אסטרטגית היסטורית לנצל את חולשת איראן. נדרש מעבר ממדיניות של תגובות מוגבלות מול שלוחים, למדיניות התקפית כוללת – הפעלת לחץ מקסימלי לערעור המשטר, תוך קביעת משוואת הרתעה ברורה: על כל פגיעה בישראל תשלם איראן מחיר ישיר.